ביום דבר ה׳ את משה. לפי הדרש שהביא רש״י בפי׳ תולדות אהרן ומשה. משום שלמד תורה עמם. דייק הכתוב את משה ולא אל משה. דבאמת אינו מובן בהשקפה ראשונה הא כל ישראל למדו ממשה. ומאי אולמייהו דבני אהרן שנקראו ביחוד בני משה. אבל הענין דמה שאמרו בסנהדרין די״ט ארשב״נ אר״י כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. היינו בחכמת התלמוד שנעשה עפ״י זה בריה חדשה כדאי׳ עוד בסנהדרין דצ״ט המעשה את חבירו לד״ת מעלה עליו הכתוב כאלו עשאו. והתם בלמוד התלמוד איירי כמבואר בלשון שאלתות דר״א ריש פ׳ לך דמחייבין דב״י למיגמר אורייתא ולאגמורי למיגרס ולקיומי וכל מאן דמעשי לחבריה למיגמר אורייתא חשובין עלי׳ קמי שמיא כמאן דהוא ברי׳ דאמר ר״ל המעשה את חבירו כו׳ הרי דמיירי בגמרא שמביא לידי קיום שאינו אלא תלמוד. וע״ז הוסיף בשאלתות שם והביא המאמר ארשב״נ אר״י כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו שנאמר ואלה תולדות אהרן ומשה ובמדבר לא הרבה חכמו עוד בחכמת התלמוד עד בואם לעה״י שם באר את התורה לפני כל ישראל. והלוים קבלו עליהם להתעסק בזה כמו שיבואר בס׳ דברים בס״ד. אבל במדבר היו בני אהרן המיוחדים בזה. מש״ה נחשבו המה תולדות משה:
והנה כבר ביארנו בס׳ שמות ל״ב י״ח ובזה הספר להלן ז׳ פ״ט דעל למוד תורה שבע״פ שהיה משה ג״כ מדבר ומפלפל בכח סיעתא דשמיא מיקרי לדבר אתו ולא אליו והיינו דכתיב ביום דבר ה׳ את משה. אז הנה הנם בני אהרן נחשבו לתולדות משה:
אלה שמות בני אהרן. קאי ביחוד על אלעזר ואיתמר כמו שיבואר לפנינו:
אשר מלא ידם לכהן. האי לכהן משמעו בכה״ג כמו לשון המקרא בסמוך ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם. ואין זה רבותא אם לא בכה״ג וכמו שיבואר. ולשון זה עצמו כתיב בפ׳ אחרי ואשר ימלא את ידו לכהן תחת אביו. וכן הפי׳ בפינחס ברית כהנת עולם שיהיה מזרעו כה״ג. וכאן הפי׳ שבשעת משיחה מלא ידם שיכולים להיות כה״ג. אבל עוד לא הרגישו אז במעלת כה״ג שהרי אהרן לבדו היה כה״ג עד שהגיע
וימת וגו׳. אז ויכהן אלעזר ואיתמר. שהרגישו במעלת כה״ג גם על פני אהרן אביהם. במה שהוזהרו גם המה ראשיכם אל תפרעו. וגם אכלו קדשים באנינות עד שמזה הבין משה שיכולים לאכול אפי׳ קדשי דורות. ואם שמ״מ לא נשתוו לאהרן באמת כמו שאמר אהרן הן היום הקריבו וגו׳ בכ״ז טעמו טעם מעלת כה״ג. ומש״ה כתיב ויכהן אלעזר ואיתמר ולא ויכהנו. דבאמת א״א להיות אלא כה״ג אחד. אלא כל אחד נחשב כאלו הוא ראוי להיות האחד. אלא שאין השעה נצרכת לו:
בהקרבם. חסר יו״ד דכבר ביארנו בפ׳ שמיני שלא הקטירו נו״א שתי המחתות אלא מחתה א׳ והשני סייע לו. מש״ה כתיב חסר:
ושמרואת משמרתו. היינו מה שנצרך לעבודה. להכין הקרבנות והמנחות והנסכים שהוא משמרת הכהונה במעשה ומשמרת כל ישראל בהבאה ולהתכפר ולהתרצות. ונצטוו הלוים שיהיו המה מכינים כל דבר בעתו. והיכן היה הכנה זו. לפני אהל מועד. שם הכינו הכבשים והסולת והיינות וכ״ד:
ושמרו את כלי אהל מועד. שיהיו הכלים על מתכונם בלי חסרון. שיהא בהם כח לקדש. שאין כל״ש מקדש אלא כשהיא שלמה כדאי׳ בזבחים דפ״ח כל״ש שנשברו אין מתקנין כו׳. והיינו משמרת כלי א״מ בשביל יוקר מעלתם:
ומשמרת ב״י. שהמה מחויבים להכין הכלים כדי לעבוד את עבודת המשכן. וזה הוטל על הלוים:
ונתתה את הלוים וגו׳. לדורות:
מאת בני ישראל. דבא״י ניתן מעשר ב״י חלף עבודתם ובזה קנו אותם במחיר פרנסתם לעבודת ה׳. ומהם ניתנו לכהנים שיעמדו לפניהם:
והיו לי הלוים. לי לדורות כדתניא בספרי פ׳ בהעלותך. שלא יתחלפו לעולם כמו בכורים. ובמס׳ בכורות ד״ה נדרש זה מלשון והיו בהוייתן יהא. כצ״ל שם. ולפי הפשט פירוש והיו לי הלוים כמו שביארנו בס׳ שמות פ׳ תשא מי לה׳ אלי שהוא מופרש ומובדל לה׳ ולא לצרכי עצמו וביתו. כך המשמעות כאן שיהיו עסוקים ומופרשים לגבוה:
הקדשתי לי וגו׳. דהפדיון שנצטוו גם בפ׳ בא לא היה אלא כדי להתירם להשתמש גם לחול אבל מ״מ מופרשים היו לעבודת הכהונה:
לי יהיו. לדעת הספרי דלי לדורות. פי׳ לי יהיו דעד היום יש בבכור סגולה מיוחדת משארי אחיו אלא שנפסלו לעבודה:
במדבר סיני. כבר נתבאר דבא ללמד שהמקום גרם לזה הצווי. שכך היה כבוד השכינה ההולכת לפני ישראל כמלך לפני חילו במלחמה. ויש לו גדוד שומרי ראשו ביחוד. כך היו הלוים. והנה לא כתיב כאן באהל מועד. שהדבור נמשך חוץ לא״מ כמו שיבואר:
פקוד את בני לוי. כאן לא כתיב שאו את ראש. וידוע הטעם ברבה. ולדברינו לעיל א׳ ב׳ אין כאן שנוי. דכאן לא מיירי בראשים אלא במנין אנשי השבט מש״ה כתיב פקוד כמו שם תפקדו:
לבית אבותם למשפחותם. הקדים לומר בית אבותם. דיחס שם אביהם גרם להם כמבואר ברבה במנין ב״ג. והנה לא הזכיר כאן שיהיה במספר שמות. משום שלא היו יראים מנגף כדאיתא בב״ב ד״ח רבנן לא צריכי נטירותא שנא׳ ולי מה יקרו רעיך אל וגו׳ אספרם מחול ירביון מ״ק אילימא כו׳ אלא אספור למעשיהם ש״צ כו׳ ומה חול מגין על הים כו׳ הבינו חז״ל בזה המקרא שני פירושים. חדא אספרם היינו מעשיהם שהרי בשביל זה כל אחד שקול נגד הרבה וא״כ נעלם מספרם. שנית. אספרם. אספור את ראשם ואיני ירא מנגף. כי מחול ירביון מה חול מגין על הים כו׳. והלוים היו ריעי הקדוש ב״ה כ״י:
כאשר צוה. פי׳ כמו בשעת הצווי היה רוה״ק בשפע חל על משה. כך בשעת מנין היה עפ״י ה׳ באותו שפע היה הולך מאהל לאהל ויודע מה בתוכו. והוא בכלל הדבור וע״ע בסמוך כ״ג:
ויהיו וגו׳ בשמותם. תיבת ויהיו מיותר. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ט׳ י״ח. אלא בא ללמד שבני לוי נזהרו להיות בשמותם שהיו נקראו. ולא כשארי שבטים שכמה נשתנה כמבואר בפ׳ פינחס:
פקודיהם. שתי פעמים. אולי בשביל שנפקדו על שני דברים כמש״כ להלן ד׳ כ״ג ע״ש:
יחנו ימה. הוא צווי מהקב״ה. ובא זה הצווי אחרי המנין. והוא כמו שביארנו שהיה נמשך הדבור עד כלות כל המנין:
ונשיא בית אב וגו׳. נמשך אחר הצווי שיהא הוא הנשיא וע׳ מקרא ל״ה:
ואת מיתריו לכל עבודתו. של החצר. בין בשעת עמידה נצרך לקשור הקלעים להעמודים וליתדות בין בשעת מסעות נצרך לקפל ולקשור במיתרים:
שומרי משמרת הקדש. עדיין לא נתבאר משמרתם והאיך קאמר שהם שומרי משמרת הקודש. אלא כלפי שיבואר לפנינו בסוף הפרשה שהלוים בכלל היו במצרים מופרשים לעבודת ה׳. ומש״ה היו נמעטים. מש״ה מפרש הכתוב דבני קהת היו מרובים מגרשון ומררי. משום שהם היו שומרי משמרת הקודש. פי׳ שעמדו במה שקבלו על עצמם לשמור. מש״ה לא נמעטו כ״כ. משא״כ גרשון ומררי לא יכלו לשמור כ״כ:
והמסך וכל עבודתו. בבני גרשון דכתיב לכל עבודתו ובבני מררי דכתיב וכל עבודתו מתפרש יפה עבודת החצר והמשכן. אבל כאן לא נזכר המשכן. וע״כ פי׳ עבודתו על המסך עצמו שהוא הפרכת. וזה פלא. דאיזה עבודה היתה במשא הפרכת. ולא עוד אלא אפי׳ במשא עצמו לא היה נישא בפ״ע אלא יחד עם הארון. והכהנים היו מורידין אותו ומכסין את הארון. והלוים נשאוהו ביחד. ונראה דהיינו דתנן במס׳ שקלים פ״ח שעושין שתי פרכות חדשים בכל שנה ובמדרש רות איתא בן יערי אורגים שהיה עוסק בפרכת. והיינו במעשה הפרכת בכל שנה. והיה בזמן הבית נמסר לאיזה משפחה רמה בישראל. ובמדבר היה נמסר לבני קהת. והנראה שהיה סגולה לעסק התורה כמו מעשה הארון כדאיתא ברבה פ׳ ויקהל:
פקודת שמרי משמרת הקדש. הוא היה מפקד ביחוד על בני קהת כמו שהיה איתמר על בני גרשון ומררי כדכתיב בפ׳ נשא ביד איתמר. משא״כ בבני קהת לא כתיב שם הכי. ומבואר כאן דפקודתם של שומרי משמרת הקודש היה ביד אלעזר. ובא הכתוב לכאן כדי לפרש דמש״ה היה אלעזר נשיא נשיאי הלוי בשביל שהיה בידו משמרת הקודש תכלית מעשה המשכן כמו הלב לכל אבריו:
ונשיא בית אב וגו׳. כאן נמשך אחר הספור שהיה מקודם נשיא. מש״ה הקדימו הכתוב לצווי על ירך וגו׳:
ומיתריהם. שנקשרו עם הקלעים. ואף ע״ג שלעיל כתיב בב״ג קלעים ומיתריו מכ״מ הדבר מובן שהיו מיתרים מצד אחד מחוברים לקלעים. ומצד אחד מחוברים לעמודים ואח״כ היו נקשרים אלו עם אלו. והמחובר לדבר הרי הוא כמוהו:
לפני המשכן קדמה. היינו פעם היו יושבים מבחוץ למשכן. לפני אהל מועד מזרחה. ופעם היו יושבים בחצר לפני אהל מועד. משא״כ כל הלוים ישבו רק חוץ למשכן. שהרי לא היה להם פתח ליכנס לחצר:
שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל. תכלית השמירה היה בשביל בני ישראל. שלא יצא קצף על איזה עון שעושה מי מישראל קרוב לשכינה ובאשר שצד המזרחי היה נצרך שמירה יתירה ע״כ ישבו שם אהרן ובניו ומשה עמהם:
והזר הקרב. לפנים מן המשמרת. יומת:
ואהרן. נקוד לומר שלא היה במנין הלוים. רש״י בשם ספרי פרשת בהעלותך וגמ׳ בכורות. והפירוש שלא היה בחשבון הנמנין כמו משה ובני אהרן. והטעם משום שבאו הלוים במספרם. לפדות הבכורים שחטאו בעגל. ובשביל שאהרן היה הגורם לזה. לא נמנה לכך:
שנים ועשרים אלף. הרמב״ן נתעורר על המספר המועט בלוים. והרי עוד לא נשאו המקדש שהיה מכלה בם. ונראה שגם במצרים המה היו מרכבה לשכינה היינו שהיו פרושים ומובדלים לעבודתו ית׳. ומש״ה היו מעוטים משני טעמים. חדא דסביביו נשערה מאד. ע״כ נענשו מהר על איזה עון. וגם כי המה ידעו גם קודם מ״ת מהו חטא ועון שלא זהו רצון ה׳. וקבלו עליהם עול תורה ומצות כמו האבות. ונעשה כמו נדר אשר בהעותו נחשב לחטא כמש״כ בס׳ בראשית ל״ב כ״ו ומ׳ כ״ג. משא״כ כל ישראל לא ידעו מאומה עד מ״ת ולא קבלו עליהם כל דבר פרישות. שנית דכל המשובח גידולו יקר וקשה לצאת אל הגמר. כמו עץ מאכל שאינו ממהר גידולו כמו אילני סרק. וכל עץ מאכל שהוא יקר מאד גידולו קשה יותר. והאדם עץ השדה. כל מי שצורתו גבוה מחבירו גידולו קשה ומתאחר. מש״ה כלל ישראל מא״א עד שבאו למצרים לא פרו ורבו כ״כ. עד שבאו למצרים שם נגמר גידולם ובני לוי נתאחרו עוד יותר עד שבאו לא״י. וכ״ז נכלל במאמר חז״ל בב״ר ריש פ׳ מ״ה יע״ש:
את מספר שמותם. כמו במנין ישראל שהיה חשש נגף ע״כ היה הצווי שיתנו פתקות וימנו השמות. מיהו במנין ישראל כתיב לגולגלותם. שיושיט כל א׳ פתקא שלו שלא יהיה בזה איזה זיוף. אבל כאן לא היה חשש כמבואר בסמוך:
ולקחת את הלוים לי וגו׳. לא נתבאר לקיחה זו מהו. והרי כבר נפדו עפ״י דבר ה׳ שלוקח הלוים תחת כל בכור. ומה היה למשה לעשות. אלא נראה דהיה למשה רבינו לומר על כל בכור בישראל פדאך בן לוי זה כלשון הגמרא סנהדרין די״ז מי שעלה בידו בן לוי אמר לו כבר פדאך בן לוי. ולא תני מי שעלה בידו בן לוי הלך לו. ובזה חלה קדושת הבכור וסגולתו על הלוי וכבר ידוע עפ״י לשון המשנה פסחים פ״ד דתנן לא תקרא לה שם. דמצוה במילי דקדושה להוציא בשפתיו וכמבואר בזוה״ק פ׳ זו דבמילי דקדושה כל מילי דבעי למתישבא בדוכתיה לא מתיישבא עד דמדכר בשמא. ובאמת עיקר זה המקרא אין מקומו כאן שהרי בסמוך אחר מנין הבכורים כתיב פרשה שלמה קח את הלוים וגו׳ אלא עיקר המקרא הלז בא ללמדנו דלא בא מנין הבכורים כדי לפוטרן מחמשה שקלים. דלזה לא היה צריך למצות מנין אלא היה הציווי שיעלו הלוים תחת הבכורים. ואם יהיה מותר בבכורים יתנו חמש סלעים. אבל עיקר מצות מנין היה כדי להחל קדושת כ״ב אלף בכורי ישראל על כ״ב אלף לוים. וכל בכור בא עם הלוי למשה. ומשה במאמרו החליף את קדושת הבכורה על הלוי. ומש״ה נמנו הבכורים לדעת אם היו הבכורים פחות מהלוים. היו בע״כ כמה לוים חסרים קדושת הלוי. והיה קלפי להיפך בלוים. וזהו משמעות הכתוב דתכלית זה המנין משום שלאח״כ אצוה ולקחת את הלוים וגו׳ ובזה מובן שלא היה חשש זיוף בפתקות השמות. אחר שכל בכור הלך עם בן לוי:
כאשר צוה ה׳ אותו את כל בכור בבני ישראל. כ״ז נראה מיותר. אבל כבר ביארנו בכ״מ. דלשון אשר צוה ה׳ משמעו עפ״י הקבלה שבא אליו לבד מלשון הדבור שהוא תורה שבכתב. והיינו דלבני ישראל שבמאמר ה׳. היה משמעו שנמנה בכלל שבטי ישראל אפי׳ מי שהיתה אמו מהלוים. כמו לבני ראובן. הנמנים אחר אביו בשבט ראובן. אבל בכור בבני ישראל משמעו דהבכורה הוא בבני ישראל. לאפוקי אם האם בת לוי. וכדאי׳ בבכורות דף מ״ז דלויה שילדה בנה פטור מחמש סלעים וקיי״ל כדמר בריה דר״י דאפילו איעברא מישראל דבפ״ר תלא רחמנא. ומלשון המאמר הייתי אומר שגם אלה יהיו בכלל המנין להחליף קדושת בכורתו על בן לוי. ואע״ג שאם לא יזכה בקלפי בן לוי יהיה פטור מח״ס. מכ״מ יבא להחליף קדושתו על הלוי. מש״ה היה בקבלה כי לא ימנה כי אם את כל בכור בבני ישראל:
ואת בהמת הלוים תחת בהמתם. בגמ׳ בכורות ד״ד דייק מכאן דבהמה אחת של הלוי יכולה לפדות כמה בכורי ישראל :
ואת פדויי השלשה וגו׳. אף ע״ג שעוד לא נזכר בפרשה זו שצריכים פדיון מכ״מ כתיב בלשון ידוע. משום שכבר כתיב בפ׳ בא שצריכים פדיון. משום הכי כתיב הכי:
העודפים על הלוים מבכור בני ישראל. אין לשון המקרא מדויק והכי מיבעי ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים מבכור ב״י העודפים וגו׳. אלא בא הכתוב לסמוך מבכור ב״י למקרא הסמוך ולקחת וגו׳ ללמדנו דרק מבכור ב״י לקחו ולא כל בכור ב״י. ובא ללמדנו שלא נימא דמי שאמם היתה לויה והרי מכ״מ היה בכלל בני ישראל. גם הוא נתן חמשת שקלים. מש״ה כתיב מבכור בני ישראל ולא כל הבכורים נתנו:
ולקחת חמשת וגו׳. שיעור ערך זכר מבן חודש. וכדכתיב בפ׳ קרח ופדויו מבן חודש תפדה בערכך כסף חמשת וגו׳. ואף ע״ג שאם נשתהה הבכור ולא נפדה עד עשרים שנה ג״כ א״צ יותר. היינו משום דכך דרכה ש״ת. דעיקר המצוה בטעם והפרטים חקה וכמו בהא גופא דהא דכתב בן חודש הוא משום חשש נפל כדתניא בתוספתא שבת והובא בגמ׳ שם דקל״א. ומכ״מ אפי׳ ידוע שכלו חדשיו א״א לפדות בפחות מבן חודש. והרבה כיב״ז:
פדויי העודפים בהם. פי׳ שיתן לשם פדיון דוקא. וכן הדין לדורות אם נתן לכהן חמש סלעים ולא פירש שהוא בשביל פדה״ב לא יצא י״ח כמש״כ התוס׳ כתובות דק״ב א׳ ד״ה אמאי ע״ש :
מאת העודפים וגו׳. פירש הכתוב שלא לקח זה הסך מכל הבכורים שיעור העודפים. אלא כדאי׳ בגמ׳ סנהדרין שעשה קלפי ומי שפדאו בן לוי לא נתן כלל. ולא לקח אלא מאת העודפים והיינו משום שנצרך להעמיד את הבכור וליקח הלוי תחתיו. ובזה נפטר אותו בכור לגמרי:
מאת בכור ב״י לקח וגו׳. לא שהם נתנו כל אחד חמשה שקלים לכהנים כדין פדה״ב שטובת הנאה לבעלים. אבל כאן היתה הוראת שעה שמשה יקח את הכסף מאתם ויקבץ כל הסך חמשה וששים וגו׳:
על פי ה׳. היינו מחצה לאהרן ומחצה לבניו. כדאי׳ בב״ב ד׳ קמ״ג וכמו בלחם הפנים. ומכאן הוא שלמדנו דכך הוא המשמעות. דאי חלקו בשוה א״כ מאי על פי ה׳ הא ממילא הכי הוא. אלא היתה הקבלה בפי׳ אהרן ובניו דמחצה לאהרן כו׳:
